<h1>העיטור מאמר שני</h1>
<h2>דף עו:</h2>
גרסינן בפרק המדיר המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה מאי טעמא כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה, הכין לישנא דרב אלפס וברשות בעל החמור נולד הספק. ולא מסתברא לן האי פירו' מדקאמר לא תציתו להני כללי דמשמע דבעיקר דינא פליגי ולא בטעמא דמילתא. ופירש רבינו שלמה דפליגי אהדדי וברשות בעל הפרה נולד הספק ועל בעל הפרה להביא ראיה. והאי נמי לא נהירא לן דלא הוה ליה למימר כל שנולד ספק ברשותו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ותנא תונא לא איצטריך. ומסתברא דהכין פירושא דשמואל סבירא ליה לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה בחליפין אלא מי שתפס צריך להביא ראיה האיך קנאה שהרי ידוע דשל חבירו הוא. ואתא רב יהודה משמיה דשמואל וקאמר אינו מביא ראיה לא מאן דתפיס ולא כל התופס אלא כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ורואין אם מת החמור ברשות בעל החמור על בעל החמור להביא ראיה ואם מת ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה שנולד ספק ברשותו. ותנא תונא כלה בבית אביה שנולד הספק ברשות האב על האב להביא ראיה ובבית חמיה על הבעל להביא ראיה שנולד ספק ברשותו. ירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ו) על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה שהמוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מחליפין ומאן דלא סבר הא מילתא לא סבר בנזיקין כלום אמר ר' זעירא לית אנא סבר לה. ומסתברא דהלכתא כרב יהודה משמיה דשמואל דהא כלה מסייע ליה.
<h2>דף צא:</h2>
תשובה לרב פלטוי האי מאן דכתב בשטרא יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתא דכתב ליה ואינך לא. והא דקשיא להו לרבוותא מהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) ההוא גברא דזבין לכתובתא דאימיה בטובת הנאה ואמר ליה אי אתיא אימיה וקא מערערא וכו'. והא דגרסינן במי שמת (קנ"ט.) זהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק אלמא האב לא מפיק פריק רבינו האי דאדמי קאמר ובנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמי שאין ללוקח לחזור עליו מפני האחריות. והכא נמי אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מהדרנא לך אדמי קאמר. ואמר רבא אחריות דנפשיה קביל עליה ומהדר דמי אבל קרקע לא קנייה דמה שאירש מאבא הוא כו'. ואף על גב דקיימא לן דחזר ולקח מבעלים הראשונים כרב דאמר (ב"מ ט"ו:) מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו התם סמכא דעתיה דטרח אבתריה כי היכי דלא לקריוה גזלנא אבל הכא ירושה ממילא היא ולא טרח אבתרה כדאיתא התם ולא סמכא דעתיה. ורב אלפס כתב בהלכות דכי אמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושלא ברשותו היכא דלא תפיס לההוא מידי דאקני ליה וקא תבע ליה אבל אי תפיס תפיס והאי נמי כיון דזבין ליה וכתיב ליה שטרא ומסר ליה שטרא כמאן דתפיס דמי. ומסתייע ליה דהא רב נחמן אמר בפרק איזהו נשך (ס"ו:) אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. וגאון אוקמיה בגוססת דומיא דמה שאירש מאבא היום מכור לך אי נמי בכדי חייו דומיא דמה שתעלה מצודתי היום. ור' משה בר' חנוך אמר כתובה אינה ככל הירושות שאין האשה מוחזקת בה עד שתשבע וברשות היתומים היא ולפיכך יכול למוכרה אבל ירושה אחרת ודבר שאינו ברשותו אינו יכול למכור. ואי קשיא לך הא דאמרינן (ב"ב ס"ט:) ארעא ודיקלי אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. דמשמע דאף על גב דליתיה לההוא מידי ברשותיה ושכיח למיזבן מחוייב למיתן ליה פירש רבינו אלפס (שם) דהא דאמר זבין ליה תרי דיקלי לאו חיובי מחייבינן ליה למזבן דהא דבר שלא בא לעולם הוא אלא רשות יהבינן ליה למזבן ואי אמר ליה זביננא לך לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כי זבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולי מיניה ההוא ארעא ואף על גב דלית בה תרי דיקלי. ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו נסים. ומיהו סברא דכולהו רבוותא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו אלא בפסיקתא ותנאי כתובה. ובהרשאה דמהני קנין טעמא כדפרשי רבוותא וכסברא דילן דכתי' בהרשאה.
